ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה
ספר טוב ביום שהמוסיקה מתה
מאת אופיר טושה גפלה
סיכום וביקורת קריאה
הוצאת ספרים כתר - רומן, רב מכר
את אופיר טושה גפלה הכרתי בהיותי ילד שוחר מוסיקה, אשר הגיע אל סמטת המוסיקה בראשון לציון, בהתרגשות גדולה.
אופיר ניצב מאחורי דוכן חנות התקליטים, הקשיב בסבלנות לשאלותיו של הילד הסקרן, ותמיד היו תשובות.
נהניתי לשוחח עמו בנושאים אודות מוסיקה. אני זוכר שבשעתו הוא ניגן דיסק של זמר, שעדיין היה חדש ולא מוכר לי. הוא התלהב מהשירים שבקעו מהרמקולים, וכששאלתי מי זה הזמר שמתנגן, השיב, לני קרביץ. (עד לאותו הרגע הייתי בטוח שקרביץ זוהי חנות כלי כתיבה).
באחת מהגיחות שלי לחנות התקליטים על מנת לרכוש דיסק חדש של להקת סופרטרמפ (אשר מוזכרת בספר בעמוד 235) אופיר סיפר לי אודות רצונו להגיע להוליווד ולכתוב תסריטים. אז אולי עניין התסריטים ההוליוודיים לא עלה כל כך יפה, אך קיבלנו משהו לא פחות טוב – ספרים נהדרים.
קראתי בהנאה רבה את ספרו הראשון – עולם הסוף, והנה כעת נופלת בחלקי ההזדמנות לא רק לקרוא את ספרו החדש - ביום שהמוסיקה מתה - אלא אף לכתוב ביקורת ותקציר קריאה.
אינוביל היא עיר קטנה ושכוחת אל המונה כחמשת אלפים תושבים. תושביה חיים בשקט ובשלווה מזה דורות. בלי מלחמות, בלי אויבים ומבלי שהעולם מודע לקיומה.
עד שבאחד הימים מתרחש אירוע מסעיר, המוציא את העיר מאלמוניותה. ב 26 ביוני 1984 נער מסתורי ומוזר מגיע לעיר, מתבונן בעיניהם של התושבים וחותם בתיקיהם האישיים את תאריך מותם.
תושבי העיר מגיעים למשרד רישום האוכלוסין כדי לפתוח את התיק האישי ולגלות מהו יום גורלם. ילדים ונערים יצטרכו להמתין לגיל שמונה עשרה, על מנת שיהיו רשאים לפתוח את התיק האישי.
דורה, היא חובבת מוזיקה מושבעת המסתובבת תמיד עם אוזניות ומאזינה בכל הזדמנות לשירים. שתי חברותיה של דורה – מנדי וקאלין – ביקרו לפני כחודש במרשם האוכלוסין ונודע כי ימותו בגיל 77 אותו היום. הידיעה הזאת מחזקת בעבותות ברזל את הקשר ביניהן, עד אשר מתחולל אירוע אשר מערער את הכול בין השתיים.
ביום הולדתה השמונה עשרה, דורה עושה דרכה אל משרד האוכלוסין על מנת לפתוח את התיק האישי ולהצטרף "לאלה שיודעים." זהו יום גורלי עבורה, היום בו תדע.
היא שבה ממשרד האוכלוסין, ברוח נכאים. אין לה חשק אפילו לחגוג את יום הולדתה. באותה מסיבת יום הולדת במסעדה, חושפת דורה את המסמך האישי עם הממצא הסודי, אלא שזה בדיוק מה שמפתיע את כולם. המקרה של דורה הוגדר כמקרה חסר תקדים באינוביל, מכיוון שבמקרה שלה, גם לאחר פתיחת התיק, חידת המסתורין לגבי יום מותה, נותרה בעינה.
מאז נחשבת דורה לחריגה באינוביל. כאשר אנשים רואים אותה, הם מתלחשים, ולעתים אף מעירים הערות פוגעות.
מתוך הספר עולות תובנות חיים, לדוגמה: "בכל יום עלינו לכבוש יעד קטן כדי לחוש בחיים עצמם."
בזה אחר זה פתחו אנשי העיר את התיק האישי. מי שהתבשר שהוא עתיד לחיות עד גיל מופלג, לרוב לא ביצע שינוי קיצוני בחייו, לעומת זאת אנשים אשר הנבואה חזתה להם שנים ספורות, בחלקם איבדו את דעתם.
ההשפעה של הידיעה, אינה רק כלפי אותו אדם אשר פתח את תיקו האישי. כך למשל, הורים אשר המתינו בדריכות ובחשש לקראת פתיחת התיק של בנם או ביתם אשר מלאו להם שמונה עשרה.
גפלה ללא כל ספק יודע לספר סיפור, הספר ביום שהמוסיקה מתה קריא, קולח להפליא ומרתק. התוצאה הסופית היא שסיפור העלילה לא מבייש תסריט מעולה בסרט הוליוודי.
אגב הציטוט "ביום שהמוסיקה מתה," לקוח מתוך שירו של דון מקלין, אמריקן פאי (שיר שלימים מדונה העניקה לו ביצוע משלה). זיקתו של גפלה למוזיקה, ובקיאותו בתחום מתגלה ועולה לאורך הספר, כאשר נשזרים לאורכו אזכורים לשירים לועזיים מוכרים יותר ומוכרים פחות.
הסקירה נכתבה על ידי
יוסי נפקר
Yossi Nafkar
מאת אופיר טושה גפלה
סיכום וביקורת קריאה
הוצאת ספרים כתר - רומן, רב מכר
 |
| הספר ביום שהמוסיקה מתה |
אופיר ניצב מאחורי דוכן חנות התקליטים, הקשיב בסבלנות לשאלותיו של הילד הסקרן, ותמיד היו תשובות.
נהניתי לשוחח עמו בנושאים אודות מוסיקה. אני זוכר שבשעתו הוא ניגן דיסק של זמר, שעדיין היה חדש ולא מוכר לי. הוא התלהב מהשירים שבקעו מהרמקולים, וכששאלתי מי זה הזמר שמתנגן, השיב, לני קרביץ. (עד לאותו הרגע הייתי בטוח שקרביץ זוהי חנות כלי כתיבה).
באחת מהגיחות שלי לחנות התקליטים על מנת לרכוש דיסק חדש של להקת סופרטרמפ (אשר מוזכרת בספר בעמוד 235) אופיר סיפר לי אודות רצונו להגיע להוליווד ולכתוב תסריטים. אז אולי עניין התסריטים ההוליוודיים לא עלה כל כך יפה, אך קיבלנו משהו לא פחות טוב – ספרים נהדרים.
קראתי בהנאה רבה את ספרו הראשון – עולם הסוף, והנה כעת נופלת בחלקי ההזדמנות לא רק לקרוא את ספרו החדש - ביום שהמוסיקה מתה - אלא אף לכתוב ביקורת ותקציר קריאה.
אינוביל היא עיר קטנה ושכוחת אל המונה כחמשת אלפים תושבים. תושביה חיים בשקט ובשלווה מזה דורות. בלי מלחמות, בלי אויבים ומבלי שהעולם מודע לקיומה.
עד שבאחד הימים מתרחש אירוע מסעיר, המוציא את העיר מאלמוניותה. ב 26 ביוני 1984 נער מסתורי ומוזר מגיע לעיר, מתבונן בעיניהם של התושבים וחותם בתיקיהם האישיים את תאריך מותם.
תושבי העיר מגיעים למשרד רישום האוכלוסין כדי לפתוח את התיק האישי ולגלות מהו יום גורלם. ילדים ונערים יצטרכו להמתין לגיל שמונה עשרה, על מנת שיהיו רשאים לפתוח את התיק האישי.
דורה, היא חובבת מוזיקה מושבעת המסתובבת תמיד עם אוזניות ומאזינה בכל הזדמנות לשירים. שתי חברותיה של דורה – מנדי וקאלין – ביקרו לפני כחודש במרשם האוכלוסין ונודע כי ימותו בגיל 77 אותו היום. הידיעה הזאת מחזקת בעבותות ברזל את הקשר ביניהן, עד אשר מתחולל אירוע אשר מערער את הכול בין השתיים.
ביום הולדתה השמונה עשרה, דורה עושה דרכה אל משרד האוכלוסין על מנת לפתוח את התיק האישי ולהצטרף "לאלה שיודעים." זהו יום גורלי עבורה, היום בו תדע.
היא שבה ממשרד האוכלוסין, ברוח נכאים. אין לה חשק אפילו לחגוג את יום הולדתה. באותה מסיבת יום הולדת במסעדה, חושפת דורה את המסמך האישי עם הממצא הסודי, אלא שזה בדיוק מה שמפתיע את כולם. המקרה של דורה הוגדר כמקרה חסר תקדים באינוביל, מכיוון שבמקרה שלה, גם לאחר פתיחת התיק, חידת המסתורין לגבי יום מותה, נותרה בעינה.
מאז נחשבת דורה לחריגה באינוביל. כאשר אנשים רואים אותה, הם מתלחשים, ולעתים אף מעירים הערות פוגעות.
מתוך הספר עולות תובנות חיים, לדוגמה: "בכל יום עלינו לכבוש יעד קטן כדי לחוש בחיים עצמם."
בזה אחר זה פתחו אנשי העיר את התיק האישי. מי שהתבשר שהוא עתיד לחיות עד גיל מופלג, לרוב לא ביצע שינוי קיצוני בחייו, לעומת זאת אנשים אשר הנבואה חזתה להם שנים ספורות, בחלקם איבדו את דעתם.
ההשפעה של הידיעה, אינה רק כלפי אותו אדם אשר פתח את תיקו האישי. כך למשל, הורים אשר המתינו בדריכות ובחשש לקראת פתיחת התיק של בנם או ביתם אשר מלאו להם שמונה עשרה.
גפלה ללא כל ספק יודע לספר סיפור, הספר ביום שהמוסיקה מתה קריא, קולח להפליא ומרתק. התוצאה הסופית היא שסיפור העלילה לא מבייש תסריט מעולה בסרט הוליוודי.
אגב הציטוט "ביום שהמוסיקה מתה," לקוח מתוך שירו של דון מקלין, אמריקן פאי (שיר שלימים מדונה העניקה לו ביצוע משלה). זיקתו של גפלה למוזיקה, ובקיאותו בתחום מתגלה ועולה לאורך הספר, כאשר נשזרים לאורכו אזכורים לשירים לועזיים מוכרים יותר ומוכרים פחות.
הסקירה נכתבה על ידי
יוסי נפקר
Yossi Nafkar
